בזמן האחרון יש טרנד כזה, של ילד זקונים.
אנשים בגילנו מבוגרים שאמורים להיות חכמים ,מנוסים וגם אחראים מחליטים לקחת את החוק, הרפואה ועוד כמה דברים לידיים ולהביא ילד לקראת גיל חמישים.
ואני שואל את עצמי מדוע? האם הם שכחו עד כמה זה עונש.
עד שסוף סוף אפשר לצאת מהבית בלי בייבי סיטר, פשוט לצאת מהבית וללכת.
לעשות אוכל נורמאלי לארוחת ערב, ללכת למסעדות בלי בושות, ולהפסיק לריב על מי עושה מה וכמה יותר עם הילדים.
בלי לקום מוקדם בבוקר בשבת, ולחפש טיול, כי אי אפשר כול שבת להיתקע בבית, דווקא אז עוד ילד?!
זה דווקא עושה לי טוב, השמחה לאיד הזו, לראות כול מיני חברים שלי דוחפים עגלות.
אני מסתכל מהצד ומבסוט שאני כבר לא צריך לשבת על הכיסאות העץ הקטנים הללו בגן ולסבול כול מסיבה.
עם כול ההורים הצעירים והדביקים, הצלמים עם המצלמות והוידיאו וכול המכשירים האלקטרונים שמתעדים כול חיטוט באף של הילד.
לשבת במסיבות הללו עם התוכנית הדבילית שהגננת הכינה עם העוזרת המתוסכלת שלה ולהקשיב לאקורדיוניסטית הזקנה המקופלת בפינה שמנגנת את אותם שירים באופן הכי נורא כבר שלושים שנה.
למי יש את הכוח לזה?
אני אגיד לכם איך זה קורה.
בגיל שלנו הבנות כבר מתחילות להרגיש שהן מאבדות את זה.(אגב זה ממש לא נכון) והן חושבות שאם יהפכו שוב אמא לתינוק, זה יהפוך אותן צעירות, או יעכב את ההזדקנות.
אבל זה בדיוק הפוף, תשעה חודשים הן באופוריה, אין עם מי לדבר, אחר כך באה הלידה וחודש אחריה עוד כיף.
וזהו, פתאום הן קולטות שזהו, המון עבודה, ניג'וס אין סופי עם הבקבוקים והלכלוך והחיתולים והאבקות ובלילה וביום..., נורא.
הן גם לא נראות משהו אחרי לידה בגיל חמישים. הגוף כבר לא נכנע בקלות לדיאטה, והתחת לא ממש מתכווץ חזרה.
לטבע יש דרכים משלו ללמד לקח את היולדת עד מתי הוא מתכון שתמשיך ללדת.
והגברים, אין כמעט גבר שרוצה עוד ילד. הגברים הם בשיאם עכשיו,יש להם המון מה לעשות,וכסף כדי לממן את זה, וזמן, זמן לעצמם שזה הכי שווה מהכול.
כולם בספורט ,אופניים, ריצה, ובטיולים מטורפים למקומות אקזוטיים, משחקים בתיאטרון ושרים ומציירים ורוקדים ומפסלים. עכשיו מתחילים לחיות.
תינוק?! אבל, אשתך יושבת לך על הזנב,ומבלבלת לך את המוח, ואתה ממש במצב קשה איתה, אז פתאום נראה לך שעוד ילד יכול בהחלט להציל את המצב. גם להפסיק לריב לרגע, להגיע להסכמה על משהו סוף סוף.
כמה רע זה יכול להיות, אתה משקר לעצמך, מנסה להתחבר לזיכרון טוב כלשהו מהתקופה ללא הצלחה.
טעות גדולה. נכון יש אתנחתא לכמה חודשים. תשעה חודשים של שקט מדהים, אחר כך חצי שנה של הנקה, בזמן הזה היא לא קולטת שהכול עליה והוא לא קולט שעוד רגע כול הבלגאן שהתחלק עם הילדים הגדולים בין שניהם, הולך ליפול ישירות רק עליו, כי היא עסוקה עם התינוק.
תביא מהחוג תחזיר מהחוג, תעשה איתו שיעורים, אז מה אם עבדת כול היום, גם אני עבדתי כול היום עם התינוק. בא נחליף....
והופ הלך החופש, ומתחילים שוב לריב.
כשאשתך אומרת לך משהו שנראה לך לא ממש חכם, ואתה אפילו יכול להבין למה היא אומרת אותו, אל תתבלבל ותיכנע, עדיף להתווכח ולריב ולצאת שמוק בעיניה, מאשר להתפתות ולעשות מה שהיא אומרת.
כי בסוף בסוף, זה יגיע לאותו מקום, רק שנתיים שלוש אחרי, ובצורה הרבה יותר גרועה.
אז, אני דווקא בעד ילד זקונים, אבל כשהוא של אחרים.
