לא פעם שאלתי את עצמי מי בדיוק קורא את כול ההמלצות לטיולים בשבתות והחגים בעיתון,
הוכן, אשתי היא אחת מהם.
לפני כחודש היא מספרת לי שיום שבת מסוים בעוד שלושה שבועות, הוכרז כיום העטלף וכי יש ביום השבת הזה טיול מעלף (מתחרז עם עטלף) במערות קומראן שבו מסתובבים במערות וצופים בעטלפים.
"בא לך להצטרף לטיול הזה" היא שואלת. ואני, שמכיר היטב את השטח, לא נופל לבורות גלויים כול כך, ומייד עונה. "בכיף! נראה לי חוויה", היא מסתכלת עלי בחשדנות ואומרת,"אז אני רוכשת כרטיסים?!" "יופי" אני עונה.
ברור לי שעד התאריך המיועד, או שהפריץ ימות או הכלב או שניהם, אבל הסיכוי שאנחנו נראה עטלפים ביום שבת במערות קומראן שואף לאפס. אבל למה להיתפס כמשבית שמחות נגטיבי שרוצה להיתקע תמיד בבית. אני בעניין.
שבועיים לפני הטיול, בלילה, לפני השינה, היא אומרת לי אגב קריאת עיתון, "אתה זוכר בקשר לעטלפים" , "כן בטח אני עונה".
עובר עוד שבוע ושום מילה לא נשמעת על עטלף או מערה, ואני מחייך לעצמי מבפנים, עוד יוזמה שנקברה ללא ריב.
אבל, באופן מפתיע לחלוטין ביום השבת המיועד כבר בבוקר, היא מזכירה לי שאחר הצהריים אנחנו נוסעים לטיול.
טוב, אני אומר לעצמי, אכלנו אותה, זה הולך לקרות.
ובשעה חמש יצאנו את הבית אחרי שגררנו בכוח את הילדים. כמוני,גם הם לא מבינים מדוע נפל עליהם העונש הזה, וכמוני, גם הם לא רוצים לפתוח תיק עם אמא שלהם.
אשר על כן, הם עולים לרכב בהכנעה.
איני יודע האם אתם מודעים לכך, אבל מערות קומראן הן בים המלח.
לא יודע מי העביר אותם לשם ומתי, אבל הם ממש על ים המלח, כך שאנחנו מוצאים את עצמנו, עוברים את ירושלים, דרך מעלה האדומים בואך ים המלח.
מייד כשיצאתי מהרכב, חטפתי מכת חום כאילו מישהו עומד עם להביור ושורף אותי, חום מטורף, רגע לפני הקור המדברי בלילה.
לא היו כמעט מכוניות בחניון ומדריך הזוי ממרכז המבקרים הביט בנו בהפתעה גלויה כאילו אומר לעצמו, ואללה, תפסנו כמה דגים בחכה.
נחושים נגשנו לקופות, היו שם שלוש בנות מהמרכז שהסבירו לנו שזה לא יום העטלף וגם לא חודש העטלף , זו שנת העטלף.
בתוכנית הרצאה על עטלפים כשעה ואחר כך אם וכאשר תירגע הרוח נלך לשמורה לשמוע ואולי אף לראות עטלפים.
ומה לגבי המערות שאלנו, לא, עונה הבחורה, מעולם לא התכוונו לטיול במערות, ההרצאה הינה במרכז המבקרים של מערות קומראן.
אה!! עמדנו המומים, כי באנו מתל אביב אמרנו לראות עטלפים במערות. ואללה, מתל אביב, הן חזרו והסתכלו אחת על השנייה, ספק בתמיהה ספק...
טוב, נכנסנו להרצאה. מדהים איך אנשים שעוסקים בנושא מסוים, הופכים להיות חלק מהעניין כאילו כול העולם סובב רק סביב הנושא הזה.
בכול מקרה הגיע להרצות בחור נחמד, דר' לעטלפים מאוניברסיטת תל אביב, שכאר נכנסנו להרצאה הפרענו לו בדיוק כששוחח עם בת עשרים וקצת, חמודה שנראה כי הצליח להקסים אותה עם כול הידע הבלתי נחוץ הזה על העטלפים, והיא כבר מבושלת ללילה. אז הוא את שלו עשה.
לכול מישהו הזוי אוף סטרים קיצוני ונאיבי בטירוף יש את הילדה המוקסמת שלו, שחלמה עליו כול חייה ועזבה את המשפחה הלא מבינה שלה, רק כדי להיכנס איתו למיטה.
ההרצאה הייתה מעניינת, רק שאי אפשר שלא לצחוק כששומעים אותו אומר שהממשלה לא נותנת תקציבים לשמר עוד זנים של עטלפים וכי זו שערורייה שלא מפנים כסף משמעותי למחקר בעניין.
ואני שואל, על מה הוא מדבר?! אנשים חיים באוהלים בשד' רוטשילד ומבקשים מהממשלה שתתן להם אפשרות לגור באיזה שהו מקום ולאכול משהו, והוא חושב שהכסף שנותנים לשימור העטלפים ולמחקר לא מספיק. נו, באמת די!
אחר כך יצאנו לשטח, עם מיליוני הרכבים שהגיעו, עצרנו בשמורה וכולם שלפו פנסים.
יש משהו בפנס שעם השנים הוא נהפך להיות מתנה לחג וכול שמוק מקבל פנס שמיוצר בסין גדול יותר וחזק יותר מזה שהוא קיבל בחג בשנה בעברה.
והילדים שלו רק מחפשים טיול או הפסקת חשמל כדי שיוכלו לבחון את עוצמתו.
עכשיו, אחד המגה לייטים הללו, החצי פנס חצי פרוז'קטור הגיע לידיה של ילדה שנראית כמו גיגית נמוכה.
הילדה הזו שלא מבינה את עוצמת העור מסתובבת ומאירה ישר לעיניים של האנשים, והאימא שלה, החבית, אפילו לו מסבירה לה שזה לא נאה לכוון את הפרוז'קטור הזה לעיניים של אנשים, שהולכים ומתעוורים מפעם לפעם.
ומתחשק לך לחטוף לילדה הזו את הפנס מהיד, להעיף לה אחת, ולדחוף לאמא שלה את הפנס בתחת.
טוב, המדריכים מסתובבים בחושך עם מכשירים שאמורים לשמוע את קריאות העטלפים ולומר לנו היכן הם.
אך לא דובים ולא עטלפים, מידי פעם אחד מהם אומר בלחש, הינה פה היה עטלף מקודם, או אולי שם, או שם. לא רואים כלום ולא שומעים כלום, ביום העטלף, חודש העטלף, שנת עטלף אשר ליד מערות קומראן.
בדרך חזרה אמרתי לרותי, הרי ליד הבית יש לנו אלפי עטלפים שחגים סביבנו יום יום ואף פעם לא עניין אותנו להעיף חצי מבט עליהם.
אתה צודק היא אמרה. עכשיו כשנגיע הביתה ניקח את הילדים ונראה להם עטלפים ליד הבית. יופי, אמרתי, עכשיו גם אין לי יותר דילמה, מה לעשות כשנגיע הביתה.
ותודה לעיתון על ההמלצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה