אם ישאלו אותי פעם, מהו הדבר שמאפיין ביותר את "הישראליות", הייתי משיב, "תחושת הזמניות",
בישראל יש תחושה שהכול זמני, שעוד רגע הכול מסתיים וחייבים להזדרז ולהספיק הכול, לא לצאת פריירים, כי עוד רגע אין כלום.
מהיכן מגיעה התחושה הזו? ולמה לדעתי היא מהווה הדי אן איי של דרך ההתנהגות שלנו.
כולנו גדלנו על ספורי שואה וגבורה, למדנו עוד בבית הספר, שרודפים אותנו כיון שאנו יהודים, שכאן בארץ ישראל, נלחמו דורות כדי להגן על המדינה, לא שטוב למות בעד ארצנו, אבל בהחלט שגבורה היא מושא להערצה.
על חובת ההתגייסות לצבא ההגנה לישראל, יש קונצנזיוס, בדיוק כמו שלא להתגייס הוא דבר חמור מאין כמוהו. לחיות במדינה שנמצאת תחת מאבק קיומי מתמיד ולתת למישהו אחר להגן עלייך, על משפחתך ולסכן את חיו במקומך הוא בבחינת בגידה.
המצב הביטחוני המעיק, יוצר תחושה שכול רגע הכול יכול להסתיים.
נכון, אנחנו לא חושבים על כך במהלך חיינו, כיון שנולדנו למציאות הזו, ואף איננו מיחסים לה את הסיבה לכך שאנו עצבנים, קצרי סבלנות וסובלנות, אבל היא שם כול הזמן, באויר , מסביב, מנווטת אותנו בכול מהלך חיינו.
בכול מקום נורמאלי בעולם גיל שמונה עשרה הוא פסגת הנעורים, המקום שבו נפגשים חוסר האחריות המוחלט עם ,פסגת היכולות הפיזיות והשכליות .
במקום הזה בו בחו"ל הולכים לאוניברסיטה, לומדים, פוגשים אנשים ממקומות שונים, נפתחים בפני העולם , בפני תרבויות, מתחילים להתאהב באמת, מתאהבים בסקס ואלכוהול ובאיבוד שליטה, במקום הזה בדיוק פה בארץ, לוקחים אותנו לצבא.
מגלחים לנו את השערות הכי יפות שאי פעם יהיו לנו, מלבישים אותנו במדים, נותנים לנו מספר וקוראים לנו בשם המשפחה ..
לוקחים אותנו מהבית , שאנו כה אוהבים, מהחום של אבא ואימא, מהשכונה מהחברים מהחברה, והופכים אותנו לחיילים.
אני לא רוצה שישתמע חס וחלילה שאני נגד הצבא , אני כמו כולם מבין שאין לנו דרך אחרת, זו ארצנו , נידונו לחיות בה על חרבנו., ואם לא נגן אנחנו עליה. מי יגן?!
אבל זו גם הטרגדיה הנוראית שלנו.
הילד הזה בן השמונה עשרה , לעולם לא יהיה יותר ילד, הוא ילך לטירונות ובמסווה של "ילמד לדאוג לעצמו" יהפוך מחוספס ומניפולטיבי ,והקסדה שיחבוש תהפוך אותו לאטום ואנוכי.
הוא יאלץ להילחם על השמירות, התורניות ועל היציאות הבייתה.ועל תורו מתחת לאלונקה.
הוא ילמד על צידו האפל של האדם, כמו שלאנשים אף פעם לא יצא להכיר בימי חייהם.
הוא ירה בכול סוגי הנשקים,יזרוק רימון , ישמור בסוף יום אימונים שמירה בסיסית, לא יישן בלילה ואחר כך ימשיך לעוד יום של אימונים מתיש.
הוא ילך במסעות עשרות קילומטרים, עם או בלי אלונקה. ינווט בלילה במקומות שמעולם לא היה ואף פעם יותר לא יהיה, יטפס הרים, ויחצה מכתשים. ילמד להכיר את גבול היכולת שלו ויגיע אליה לא פעם.
הוא ילמד מה זו עייפות, ותשישות שאין דוגמתה.
יפקד עליו הבן של השכן, זה שרק שנה קודם סיים את התיכון לפניו , והינה הוא כעת נותן פקודות ואחראי עליו, מחליף את אמא ואבא שהיו שם שמונה עשרה שנים.
אחרי שלושה או שישה חודשים , הוא יפקד על חיילים חדשים ויאמן אותם באותם אימונים שעבר.
הוא יעמוד במחסומים ויבדוק תעודות זהות, יכנס לבתים של ערבים, ידכא הפגנות עם אלות וגז מדמיע וכדורי גומי.
יראה חברים לידו נפגעים, ויאלץ לפגוע באחרים.
יראה סבל בכול מקום שרק יפנה, ילמד לחיות איתו ,כי זו אופיו של הצבא וזו אופיה של המלחמה.
אם לא יחתום לצבא קבע ישתחרר אחרי שלוש שנים, אם ירצה להיות קצין יאלץ לחתום ולשרת לפחות עוד שנה נוספת..
לכשישתחרר, יוריד את מדיו וירצה לחזור למה שהכיר ואהב כול כך, לילדות שהשאיר אי שם מאחוריו.
אבל הילד הפך לגבר, המציאות תתפח על פניו, הוא כבר בן עשרים ואחת, נסיון לחזור רק עוד לרגע, לילד שבו תשלח אותו לטיול של אחרי צבא, למקום רחוק ככול האפשר והפוך לחלוטין ממה שחווה בשנים הללו בצבא.
דרום אמרקה, אלסקה, לקוטב, להודו, יעשן סמים יאכל פטריות, יקפוץ באנג'י מגשרים.
יחזור לארץ והוא כבר בן עשרים ושלוש, עייף, עברו עליו חיים.
עכשיו יאמרו לו לך תלמד באוניברסיטה, תשלים בגרות, תמצא עבודה, ובזמן שבחורים בגילו בחו"ל כבר סיימו ללמוד תואר שני וכבר התחילו קריירה, הוא רק מתחיל.
אבל, לשבת וללמוד זה בזבוז זמן, צריך לעשות כסף ומהר. אי אפשר לחכות לגיל שלושים, צריך עכשיו, לפתוח בר, לפתוח מסעדה, אולי לייבא משהו, לא חשובה ההכשרה, לא חשוב התכנון, אני כבר אסתדר.
מי שעבר את כול החוויות הללו עד גיל שלושים זקוק לריגושים, הכול קטן עליו, אין זמן לתכנן ולבצע כמו שצריך, החאפריות משתלטת על כול חלקה טובה.
הדיוק מאיתנו הלאה.
בארץ שלנו כולם פיקחים, אין פריירים, קנית אופנוע, חשבת להגיע מהר יותר, שכח מזה, כולם נוהגים כאילו יש להם אופנוע.
בחרת דרך קיצור יש פקק, כולם חשבו כך וגם הנתיב החלופי פקוק.
הכול אצלנו נמדד בניצחון, כולם ערמומיים וחשדניים, כולם חושבים שרוצים לדפוק אותם, ואגב זה קורה גם במקומות שאין שום סיבה נראית לעין לנהוג כך, לדוגמא כולם רוצים להיות ראשונים בכול, בתור לרופא, ובסופר, ובדיקת דרכונים, בכול מקום, למה?
כיון שאם לא תהיה ראשון יש סיכוי טוב שתידפק, וחייבים להספיק הכול ולנצח בכול. הכול תחרות.
כך גם בעבודה, לא מזמן נסעתי ברכבת מפרנקפורט ללוצרן, בדרך שוחחתי עם הכרטיסן, בחור בן 27, הוא כרטיסן כבר שש שנים והסביר לי שימשיך על הרכבת עד גיל ארבעים, אז ירד לתחנה ויהיה עוזר בתחנה עד גיל שישים ויפרוש.
הוא יודע בדיוק מה עתידו והוא שמח בחלקו. האם יש משהו כזה בישראל?! האם יש מישהו שלא רוצה להגיע יותר גבוה יותר מהר? אם תשאל את מנקה הרחובות מה תפקידו, הוא בודאי יענה לך שהוא כרגע מנקה רחובות , אבל הינה בשנה הבאה , הוא רץ לראשות העיר.
כולם רוצים להיות במקום אחר, רק לא להיתקע היכן שהם.
בשבוע שעבר נסעתי בבוקר ברכב ולפני נסע רכב שפשוט לא זז. וכאמור לא זז בישראל זה אומר שכולם עוקפים אותך ונכנסים לפניך וכו'.
אמרתי לעצמי , אודי אל תצפור, ובאמת החזקתי מעמד די הרבה זמן, אלה שאז נשברתי וצפצפתי.
באיזה שהוא שלב נפגשנו חלון לחלון והוא פתח את החלון ושאל " תגיד אתה עצבני ? לאן אתה ממהר כול כך ? לקח לי שתי שניות להתעשת ואז שאלתי, תגיד אתה רגוע? כן , הוא ענה, תגיד לי שאלתי, מהיכן בדיוק אתה מוצא את החוצפה להיות רגוע ?!
אז זהו, אנחנו עצבניים ובצדק
ואין לנו כוח לרגועים, כי כדי להיות רגוע בישראל אתה צריך שתהיה לך שריטה רצינית מאוד.
אבא שלי אמר לי לסיים במשהו חיובי, אז , מה יוצא טוב בכול זאת מהצלחת פטרי הזו? הישראלים הם אנשי העסקים הכי מוצלחים בעולם.
אין לנו זמן, אז אנחנו חרוצים. אנחנו חושבים מחוץ לקופסא אבל רק מיחוץ לקופסא, אנחנו לא מזהים קווים אדומים ועל כן אין לנו שום בעייה לחצות אותם. כול האמצעים להצלחה הינם כשרים.
מקום שיש בו סדר הינו גן עדן לעסקים עבורנו. הכי קל לדפוק את השיטה כשיש ארגון וכולם פועלים בהתאם לנורמות המקובלות.כן שם אנחנו במיטבנו ומנצלים כול פירצה, גם אם אין ,כדי לדפוק את המערכת.
מישהו פעם שאל אותי מה הכי מפחיד את הגויים בחול? היהודים, ומה הכי מפחיד את היהודים, הישראלים, הוא השיב לעצמו, כי הם יהודים אך בלי קווים אדומים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה